את היוזמה להקמת הפסל, יזם האדריכל יונה פיטלסון, שתכנן את העיר בראשית שנות ה-60. תומרקין קיבל את ההזמנה בשנת 1962, והכין סקיצה הכוללת את חשבון עלות הקמת הפרויקט, אותה הוא הגיש למנהלת היישוב. היות ומימון להקמת הפסל לא היה בנמצא, הוקם הפרויקט במימון תרומות תושבי העיר הצעירה, שהיו כולם חדורי אמונה ותרומה לסביבה ולקהילה.
ברוח התקופה, בוצע הפסל הסביבתי בבטון חשוף, וייצג בכך את הנוכחות הישראלית בקצה מדינת ישראל של אותן השנים, בגבול עם הממלכה הירדנית.
עם השנים נשכחה ערד, והפכה למעין חצר אחורית של הנגב, שהפך למעשה כולו לחצר האחורית של מדינת ישראל ולמגרש המשחקים הפרטי של הצבא הישראלי. גם פסלו של תומרקין הפך למעין רוח רפאים במקום, ונצבע בצבע לבן שעם הזמן התקלף וחזר ונחשף לו הבטון האפור והחצוף.
הדממה המרהיבה העוטפת את המקום, מאפיינת את המדבר, אך השילוב בין המונומנט המהווה שריד לחלום על עיר שנגוז עם נוף המדבר – מהווים את אחד מהמקומות היפים והמעניינים ביותר בארץ ישראל הישנה והטובה.
בעת ביקורי השקט והנעים, כל העסק הנחמד והרומנטי הזה הופר באחת, עם בואם בקול רעש גדול של זוג אוטובוסים ישנים ומרוטים, אשר עצרו למרגלות האתר ופלטו מקרבם עשרות צעירים חרדים לבושי שחורים. הקבוצה הגדולה באה כנחיל אל הפסל, וטיפס עליו מכל עבריו. האפור-לבן המסנוור העולה מפסלו של תומרקין, קלט לפתע את הקבוצה השחורה, שמרחוק נראו כנקודות תזזיתיות אשר לא מצאו מזור לנפשם על ההר החשוף והפסל הדומם.
לבד מהמראה המיוחד, התבוננתי בהתנהלותם ובתנועותיהם של בני החבורה במקום; בשונה ממני, שעם בואי אל הפסל התכנסתי והתרווחתי כמעט מייד בתוך הרחם המוצל והקריר שיצר תומרקין ביד אמן במרכז הפסל, הרי שמאותה קבוצה איש לא פנה לשבת במקום. הבחורים טיפסו על כל אלמנט בפסל, השקיפו לשנייה ואחר כך המשיכו לחלק אחר בפסל החשוף לחום היום ולקרני השמש המסנוורות. רגעי החופש והשחרור אותם קבלו כאן בחורי הישיבה – תושביה המאוחרים של ערד, נוצלו להתרוצצות והמשחק על הפסל הפנטסטי הזה, לשוטטות המבט על חמוקי המדבר הנפלאים ולחשיפה לשמש הזורחת.
עוד רגע קט – ישובו כולם חזרה אל האוטובוסים, ומהם ישובו אל חדרי הלימוד בישיבות המצויות בצידה השני של ערד.
אז, גם תשוב הדממה ותעטוף את המקום.
